ישנן שתי אפשרויות בהן תוכל להשתמש.
ראשון. במקום חדר האדים העתידי, יש צורך להסיר את האדמה. זה יספיק להגיע לעומק של 30 ס"מ. מכסים את התחתית בחול ודחוסים אותה. התוצאה צריכה להיות כרית חול בעובי 10 ס"מ לפחות. לאחר מכן יוצקים שכבת חימר מורחב, כ-20 ס"מ, ושופכים בתמיסת מלט וחול. לא פחות מיממה לאחר מכן, פלסטיק קצף מונח על גבי המגהץ המיובש. עוביו הוא לרוב 10 ס"מ. לאחר מכן מגיעה רשת חיזוק, עליה יוצקים מגהץ מלט או בטון. זה נעשה עם המדרונות הדרושים לכיוון ניקוז מים שהוכן בעבר. על גבי המגהץ אתה יכול לשים טיילת עשויה דקים או סורגים. או שאתה יכול לעשות רצפה מלאה עם קורות ולוחות. רק ביניהם יש צורך להשאיר רווח של לפחות 5 מ"מ למעבר מים.
שְׁנִיָה. בלוק ארוז לאורך הקצה התחתון של אחד והצד השני של הפיגור. התת-רצפת מונחת עליהם.במקרה זה, משתמשים בלוחות בעובי של 25 מ"מ ומעלה. החלק העליון מכוסה בחומר איטום. אני ממלא חימר מורחב בין הקורות, או מניח צמר מינרלי, עד למפלס העליון שלהם. לאחר מכן, שכבת איטום מונחת שוב. ולוח רצפת הלשון והחריץ מותקן אחרון. אפשרות זו ישימה בחדרי אדים שבהם כמות גדולה של מים לא תישפך על הרצפה.
אתה צריך להתחיל בידוד קירות עם התקנת נדן. לקירות מוצמדים סורגים בגודל 50*50 מ"מ.
המרחק בין הסורגים צריך להיעשות בכמה סנטימטרים פחות מגודל הבידוד שיונח שם.
לאחר מכן, על גבי הבידוד, ישירות אל הסורגים, מוצמד נייר הכסף.
זה ייתן לחדר האדים את האפקט של תרמוס.
מחרטה עשוי סורגים מותקן גם על גבי נייר הכסף; בלעדיו, ההשפעה של תרמוס בלתי אפשרית. הקירות מצופים בלוח עץ לאורך הסורגים.
לרוב הם משתמשים בטיליה או אספן.
כאשר מבודדים את התקרה, יש לזכור כי הבידוד שלה צריך להיות עובי פי שניים מאשר בידוד הקיר. לשם כך מתאימים גם חימר מורחב, שנשפך מהצד בעליית הגג, וגם צמר מינרלי.
אין להזניח את ההגנה מפני אש. כל החיבורים למחמם ולמעברי הצנרת חייבים להיות מבודדים בחומרים בלתי דליקים על בסיס אסבסט או בזלת.
על ידי שמירה על הכללים האלה, חדר האדים יעניק לך הרבה הנאה.
