הוחלט להפוך את החנות החדשה הבאה לא מתכתית ככל האפשר. המטרה המקסימלית הייתה שחלקי המתכת היחידים של המוצר המוגמר יהיו מסמרים וברגים.
אגב, התקציב כלל רק עלויות לאותם חומרים מתכלים, וכל החומרים נמצאו בחצר ובסככות. עכשיו בואו נדבר על הכל לפי הסדר.
הכנת חומרים וכלים
לא נדרשו כלים רבים לעבודה: פטיש, סרט מדידה, פלס, מלקחיים, צבת, מסור, משחזת זווית (אפשר להסתדר עם להב מתכת), מברג וגרזן.
החומרים איכשהו הופיעו מעצמם. מסגרות חלונות ישנות התאימו לרגליים (העובי והצפיפות המרשימים של העץ הועילו).
המושב היה עשוי לוחות בעובי של כ-20 מ"מ (תוצרת ברית המועצות, כמו השללים, כך שאין שאלות לגבי האיכות כלל).
אפשר היה להשאיר את המשטח מעץ ולצבוע אותו, אבל שאריות הפלסטיק ששוכבו בחוסר מעש ממש שידרו רצון להיות שימושי.
גובה הרגליים הצפוי היה 45 ס"מ, ולכן 55 ס"מ העץ הנותרים נשלחו לטיפול בפסולת שמן מכונות.
הרכבת מושבים
שני לוחות בסך הכל נתנו רוחב של 26 ס"מ, וזה הספיק. כל שנותר הוא לקצץ מעט את העץ ולחבר בהצלחה את שני החלקים יחדיו. בהתחשב בכך שהקרשים לא היו הטריות הראשונה ונועדו במקור לעבודה גסה, נאלצתי להתעסק בחיבור כדי להימנע מהפרשי גבהים.
קצת עצב, ארבע מסמרים, וסיימת.
פרופיל פלסטיק, היוצר מעין מסילות לחתיכת פלסטיק, היה מאובטח באמצעות ברגי "באגים" עם הקשה עצמית לאורך היקף המושב. אחד הצדדים הקטנים יותר יצטרך להיות מאובטח לאחר התקנת הספסל.
זה יצא טוב מאוד. הודות למדידות קפדניות ואפילו חיתוך, הפלסטיק מתאים בצורה מושלמת למקומו.
המושב המוגמר נראה כך.
הַתקָנָה
שוב, בשל תקציב צנוע וחוסר רצון ללכת לחנות למלט, הוחלט להתקין ספסל ללא הוצאות נוספות.
כמה חורים היו קלים להפתיע לחפירה, אבל החלק הקשה ביותר היה יישור הרגליים כך שהספסל לא יסתיים הפוך. אדמה דחוסה ולבנים שבורות נתנו בדיוק את האפקט שהיה צריך. גם כשרק חצי מהחור הושלם, הספסל כבר עמד מאוד מאוד בביטחון. כשהבורות התמלאו לגמרי, התברר משהו כזה. כל שנותר היה למסמר את המושב לרגליים.
שלושתנו בדקנו את זה: בסך הכל הוא עמד בכ-200 ק"ג.הרגליים יצבעו קצת אחר כך, אבל בינתיים אני רק רוצה לכתוב על הפלסטיק הלבן שאין מתכת בספסל הזה, ואין צורך לנסות להוציא אותו מהאדמה.
