בסוף השבוע האחרון, כדי לשעשע את הבן שלי (טוב, ולא לשעמם בעצמי), אחרי שהרגתי את המוח במשך זמן מה, הכנתי מיני חץ, שכנראה כמעט כולם הכינו בילדות, בדיוק כמוני. ובכן, אלה שלא עשו צעצוע כל כך פשוט (להכין) בילדות. הם יוכלו לעשות את זה (ללא מבטים חשדניים של אחרים, עם מחשבות על פיגור שכלי של מי שעשה את זה). רק כאשר צאצאיהם יגדלו לגיל מקובל. כדי לא לפגוע בטעות בשום דבר לעצמו ולאנשים סביבו (הולכים בשלווה בקרבת מקום ולא מודעים לאיום הנשקף עליו). אחרי הכל, הבטיחות קודמת לכל.
אז כדי להכין מיני חץ שהייתי צריך:
- מספרי תיל.
- מספריים.
- עט כדורי (לסימון) כי לא הייתה מחברת בריבוע.
- סרגל (מאותה סיבה).
- חוט תפירה (רגיל).
- גפרורים (פחות או יותר אפילו דגימות), רצוי עם ראשים קטנים וללא פגמים (אחרת תהיה להם השפעה רעה על מאפייני הטיסה ומסלול הטיל המיני העתידי שלנו).
- מחט, לא גדולה (גדולה, רק תצטרכו לחדד אותה עוד יותר או להוסיף משקל).
- נייר (במקרה שלי, שבר של טפט עקב היעדר מחברת כרגע).
- חוט נחושת, לא עבה במיוחד, אחרת יהיו קשיים עם סלילה, ויש סבירות גבוהה לשבירת גפרורים, לא מאוד דק (תתעייף מלפתול). יש לי 0.4 מילימטרים (נראה שזה בסדר).
אתה יכול בלי זה. אבל מכיוון שהמשקל של המוצר המוגמר אינו גדול, טווח הטיסה שלו משאיר הרבה מה לרצוי; באופן כללי, הוא לא רחוק כמו שהיינו רוצים, הוא כמעט ולא נדבק למטרה, ומסלול הטיסה הוא כמעט בלתי צפוי. מלכתחילה הכנתי את גוף הרקטה, לקחתי ארבעה גפרורים ביד אחת, ביד השנייה דחפתי את המחט באמצע עם הקצה החד כלפי חוץ, ביד השלישית התחלתי ללפף את החבל, סתם בדיחה כמובן, הצלחתי בשתי ידיים. לאחר שפצעתי אותו קלות, תיקנתי את החבל, הכנסתי אותו בין הגפרורים והנחתי את הגוף בצד, ועברתי לשלב הבא.
השלב הזה למעשה מורכב מהכנת כנפיים של נשק לזרוק (לא משנה כמה זה נשמע מצחיק, זה נכון). חץ הוא נשק (זריקה), הוא חנית, אם כי מעט קל וקטן יותר בהשוואה לחניתות לקרב יד ביד או רכיבה על סוסים (בדרך כלל באורך כולל של עד מטר וחצי). כדי להקל על הזריקה, הוא מאוזן (באופן מתאים). ככלי נשק (ציד) וכקרב, הם שימשו חיילים של מדינות ועמים רבים, כבר מימי קדם. שימוש מתמיד (כנשק) תועד במאה העשרים. ברוסיה העתיקה הם נקראו סוליטסה. חצים נקראים גם זריקת חצים (קיצור) למשחק שנקרא חצים.
אז תחילה סימנתי וחתכתי את הנייר לריבוע.
ואז, בכמה מניפולציות פשוטות, הפכתי אותו למשולש שווה שוקיים, ואז שוב, שוב ושוב, באופן כללי, תסתכל על התמונה.
לאחר שהכנפיים היו מוכנות, הנחתי את גוף החץ העתידי על הכנפיים.
ואז, לאחר שסיים ותיקן את החוט (כמתואר לעיל), בוער מהרצון לבדוק אותו במהירות, הוא זרק אותו על קיר הבית המכוסה בלוח סיבים. הציפיות לא התקיימו, הוא עדיין היה לח (המשקל שלו לא הספיק כדי להתגבר על הרוח, חשבתי). קיבלתי החלטה לתקן את המצב ויהי מה. מתוך המחשבות ההנדסיות הרבות שעלו בזמן שהוא נפל לרצפה, נבחרה המתאים ביותר לסוג מסוים של מטוס.
1) הפחת רוח על ידי ניתוק חלקים מהכנפיים (זה מיד נראה לי חשוד ולא יפה).
2) הגדל את משקל החרטום, הוספת עלייה משמעותית בהתנגדות האוויר האווירודינמית. זה הושג על ידי סלילה של חוטי נחושת על גפרורים עם מחט, מבלי לשכוח מעבר חלק. לאחר ששיחקתי מספיק וקיבל הרבה רגעי אושר בלתי נשכחים מזמן מהנה בבילוי עם הילד, היה ניסיון להאריך את התענוג באמצעות מודרניזציה על מנת למשוך את תשומת הלב הדועכת של הילד. הוא הגשים את הרעיון על ידי הפיכת חץ לטיל קסם על ידי כריתה חלקית של זנבו של החץ.
התוצאה של ההתערבות הכירורגית הייתה שנרכשה עוד חצי שעה. והטיל נחתה בשלום (אם כי עם אפה) על פני החומה, שם היא נשארה עד היום. אני מאחל לכל מי שיש לו ילדים את אותם רגעים נעימים וייחודיים בחיים. אני ממליץ לך לנצל את הזמן כשהם עוד קטנים, כי הם יגדלו וצעצועים קטנים ופרימיטיביים כבר לא יוכלו לעורר בהם את אותם רגשות הקרובים למצב של אופוריה.
